שבע קרני שמש מאת ולדימיר טטלין

On דצמ 6, 2025

במהלך שלושת העשורים האחרונים, התערוכה "טטלין. בונים את העולם" הייתה תערוכת היחיד הראשונה שהוקדשה לאחד מהאבות המייסדים של האוונגרד הרוסי. יתר על כן, היה צריך לאסוף את טטלין "חתיכה אחר חתיכה" – הרבה אבד, ומה שהיה שם מפוזר באוספים פרטיים ובמוזיאונים שונים. שלראשונה במאה ה-21 יש מסירות גדולה לטאטלין זה הרבה עבודה, נס אמיתי ומזל גדול. עיקרי הביוגרפיה שלו ומיטב העבודות המוצגות בתערוכה נמצאים בחוברת שלנו.

צורתם המעגלית של האולמות ב"זטוב סנטר" מאפשרת לנצל את חלל התצוגה מעת לעת. במקרה של התערוכה של טטלין, הקומפוזיציה בנויה משבעה חלקי קרניים הבוקעים ממרכז המעגל. כפי שלמדנו בבית הספר, לקרן יש התחלה, אבל אין לה סוף, ומכאן המחשבה: אחרי הכל, אנחנו רואים רק חלק קטן, שנאסף בקפידה ממה שקיים, והשאר מחוץ למוזיאון, ועד כמה טטלין עצמו חסר גבולות ורעיונותיו ומחשבותיו האמנותיות השאפתניות, ושבע "קרני השמש" ללא נקודה, יש בסוף כל פסי-ריי…

"שַׂחיָן". הרבה לפני שטטלין כונה יריבו של קזימיר מלביץ', הוא נדד – בים ולאורך גלי האמנות. בגיל 14 האמן ברח מהבית וקיבל עבודה כמלצר באונייה, הפליג לים השחור וראה הכל – קונסטנטינופול, ביירות, חיפה, יפו, אלכסנדריה, רודוס… הרשימה קצת יותר קצרה מרשימת הספינות של הומרוס. נושאים ימיים עלו על הנייר; מהסגנון ניכר כי מסעותיו הימיים הביאו לנדודים בעולם האמנות, שם חיפש את הסגנון שלו.

בשנות ה-10 – לימודים בבית ספר לאמנות, ביקור בחוגים, היכרות עם יצירתם של סזאן, מאטיס ופיקאסו, וכן מפגשים אישיים עם המשוררים הפוטוריסטים, בורליוק, כלבניקוב ומיאקובסקי, כמובן, ועם עמיתים למקצוע – עם ליובוב פופובה ומיכאיל לריונוב, מי שרואים בראשונה את ההשפעה של חלקם.

אבל טטלין מעולם לא הפך ל"איזם", אלא הפך למנהיג של תנועתו שלו, ש"בסיסה" היה ממוקם בבית המלאכה המפורסם שלו באוסטוז'נקה, בן 37, שם גם חי וגם עבד. יתר על כן, שכר הדירה שולמו על ידי חברים – פופובה, חודסביץ', אודלטסובה ואחרים. במקביל, טטלין יצא לחיפוש יצירתי בקוביזם, אך בסופו של דבר הוא מצא את עצמו.

"זַמֶרֶת". לאחר תקופה מוזרה של לימוד ציור קוביסטי מעמיתים, כולל מלביץ', נסע טטלין לאירופה. בברלין הופיע בתערוכת אומנויות ואומנות כנגן בנדורה עיוור, כמוצג חי. מברלין הוא מיהר לפריז, שם קיבל השראה מהסטודיו של פיקאסו. האמן הלך הביתה עם תמונת עולם אחרת לגמרי, ועם שובו פנה לציור תבליט, בין החומרים היו פיסות טפט, קופסת סיגריות, מסור פלדה, בכלל, הוא הפך כל חפץ ליצירת אמנות.

ויש בזה משהו גם היום, כשאנחנו מפשטים את חיינו כבר הרבה זמן, שואפים למינימליזם ועכשיו אנחנו שוב רוצים להיות מוקפים ביצירות אמנות, אנחנו סורקים שווקי פשפשים בחיפוש אחר ספל מעודן לקפה הבוקר שלנו, אז לכולנו יש קצת טטלין בנשמה – אנחנו הופכים אפילו את ספל מברשת השיניים לאמנות, טרנד חוזר.

"מְנַהֵל". לאחר 1918 הקימה הממשלה החדשה את המחלקה לאמנויות יפות של הקומיסריון העממי לחינוך, שמו של טטלין היה בין הראשונים ברשימה. איתו היו רודצ'נקו, קנדינסקי, מלביץ', אודלצובה, רוזנובה, שאגאל… עכשיו היה להם הכוח, עתיד התרבות האמנותית, הפתרון לבעיות מפתח באמנויות היפות.

טטלין הוכיח את עצמו כתיאורטיקן אמנות מצוין, כמו גם כמתאמן מצוין, אולם רעיונותיו לא זכו להערכה רבה בזמנם. כשהממשלה רצתה יצירות תעמולה, אמנים, כולל טטלין, המשיכו ליצור אמנות במשך מאות שנים, כשהם מסתכלים אל העתיד; עבודתו של טטלין הפכה ל"מגדל טטלין" או "אנדרטת האינטרנציונל השלישי".

אם פעם מגדל בבל חילק אנשים, אז "מגדל טטלין" נוצר במטרה נעלה – זוהי מטפורה לחלום אחדות האנשים. הם הכינו דגם, התחילו להציג אותו – עולם האמנות שמח, באירופה התחילו לדבר על "איזם" חדש – טטליניזם, אבל השלטונות לא הבינו את העבודה ומגדל הבולשביקי של בבל מעולם לא התעורר לחיים. אבוי, כל שלושת החיבורים של המחברים אבדו.

"ניוזלטר". ולמיר כלבניקוב ולדימיר טטלין היו מאוד קרובים ברוחו, אז כשהמשורר מת, טטלין הפך לפתע לבמאי, מעצב תפאורה ושחקן, והביא לבמה את סיפור העל של כלבניקוב "זנגזי", שם האמן עצמו שיחק את התפקיד הראשי. ההפקה ניסיונית – אין שחקנים מקצועיים, אין איפור, אין תפאורה במובן המסורתי. המחזה שרד רק לאחר שלוש הצגות.

"מוֹרֶה". לכל חומר, טכניקה ולשילוב שלהם יש תכונות אקספרסיביות משלו – זוהי שיטת היצירה של האמן, החורגת הרבה מעבר לגבולות האמנות, ויוצרת דברים די רגילים – מכשירי חשמל ביתיים, ביגוד, טכנולוגיה ואפילו אדריכלות. הוא חלק את העיקרון הזה עם תלמידיו, שלימים עשו את ההיסטוריה של העיצוב הרוסי. "בכל יצירה מוזיקלית יש באך", כתב ברודסקי. אם ניישם את אותו רעיון על Tatlin ועיצוב אז זה יהיה במידה רבה, אם כי לא לחלוטין, נכון.

"פליירים". כמו אנשים רבים בתחילת המאה הקודמת, טטלין חלם לטוס – כך נולד "לטאטלין" – שם המטוס גילם את שיטת יצירת האותיות של כלבניקוב, והמכשיר עצמו מיזג את תוצאות המחקר לעקרונות תעופה של ציפורים ומאמץ גופני אנושי. הטייס (או יותר נכון, ביחס לטיסה, הפלייר) של האורניתופטר מונח אופקית, מניח את רגליו על הדוושות ותופס בידיו את הידית.

על ידי הפעלת כוח, העלון גורם לכנפי המכשיר לנוע. בהתבוננות בדגם לטטלין שהוצג בתערוכה, רציתי לשחזר את האמרה המפורסמת: "טטלין עפה משם אבל הבטיחה לחזור".

"רַמַאִי." התואר אמן מכובד שהוענק לאמן ב-1931 חילק את חייו ל"לפני" ו"אחרי". "לפני" היא תקופת הניסויים האוונגרדיים המבריקים, ו"אחרי" היא התקופה שבה אנשים התחילו לדבר עליו כ"אין אמן", ש"זה לא היה קשור אליו". העולם החדש נבנה והמאסטר חייב להמשיך את קו האמנות השימושית – כלומר, הייצור.

ואז המאסטר מצא את עצמו באמנות ציור הפרספקטיבה, או ליתר דיוק, חזר לסוג זה של יצירתיות במרץ מחודש. במקביל לבמה – עבדו על היצירתיות שלכם – בלי התרגשות, בלי אתגרים נועזים, כשההשראה צומחת מעבודתם של המאסטרים הישנים, במיוחד ולסקז. כשאתם עוברים על החלק האחרון של התערוכה, אתם פתאום שואלים את עצמכם: "זה גם טטלין?" העבודות על הקיר מהנהנות לחיוב.